שמי לוי סיימון. אני הגעתי לפה לפני עשור כחייל בודד. הכרתי את ג'וש כל הזמן. היינו יושבים ביחד לשתות רק בשביל לשכוח מה שהיינו עושים, ועשינו את זה באהבה. אני רוצה לדבר שנייה, להסתכל פנימה ולהפסיק להסתכל החוצה. לחשוב על הערכים שלנו, מה זה כבוד, מה זה כבוד ללוחם. דוד המלך, שהיה לוחם, היה רשימה של לוחמיו. נתן בן יגאל, לוחמי על. זה מי שג'וש היה. נתנו לו כבוד. איפה המצעד שהיה בשביל החיילים? איפה הגדלים של גולני, של גבעתי, של מגלן, של הקומנדו בכבישים? איפה זה? איפה הכבוד ללוחמים? בלי הלוחמים, שאני לוחם בעצמי – לחמתי 342 יום במלחמות, בכל זווית. גם ג'וש הלך עוד פעם ועוד פעם. למה - בגלל שהוא חשב, אמר: אם הוא ילך, מי ילך? אז איפה הערכים בתור עם יהודי? איפה הערכים בתור עם ישראלי, שהיא פה לאנשים שנלחמים בשבילנו? בגלל שזה רחוק, זה בזכותו שזה רחוק. המינימלי שאנחנו יכולים לעשות לו זה לתת לו הטיפה של הכבוד שתמיד היה בהיסטוריה שלנו. שאול המלך, יהושע בן נון, דוד המלך, הם היו לוחמינו. זה מי שהיה על הגב. כשאני נכנסתי לעזה ראשון עם החטיבה שלי, ונלחמתי שם, הם הלכו איתי. הייתי העם של דוד המלך שנלחם מול הפלישתים. היום הם נקראים פלסטינאים, ואנחנו העם הישראלי. לא כזה שונה. ג'וש הבין את זה גם. ג'וש לקח את זה. איך אפשר לזרוק אותו? מי אנחנו? איפה הערכים שלנו? בוא נסתכל פנימה שנייה. מה זה אומר לי? כשאני התגייסתי לצה"ל, כל אחד אמר: אנחנו מעריכים אתכם. אתם עזבתם הכל בבית והגעתם לארץ להגן עלינו – תודה רבה. איפה ההערכה הזאת? זרקו אותנו לפח. לי, לקהילת החיילים הבודדים, לקהילת האנשים, המדינה הזה מבוססת על עולים חדשים. תבינו את זה. לפני שמונים שנה, פחות, אנחנו הגענו לפה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בשביל להילחם – מח"ל, מתנדבי חוץ לארץ, ואני הגעתי לצה"ל בתור הצוות שלי, אני המוטיבציה שלהם. לצערי, לצערי אין להם את הערכים שיש לי, שאני מגיע מחו"ל ואני נלחם בשביל - הר ציון משכן כבודך, ואני נלחם בשביל לחיות פה, זה שאין לנו כל המדינה ואני לא יכול ללכת לשכם ולחברון ולג'נין, שזה ערים מקראיות, זה כואב לי, אבל זה שאני יכול להסתובב ברחובות ירושלים, זה ממלא לי את הלב. זה מה שאני חי בו, וזה הערכים שלי. כשהמדינה והממשלה והצבא מסרב לתת לאנשים שנותנים לי את האפשרות ואני הולך כשיש לי את האפשרות לעשות את זה, לא נותנים לנו את הכבוד הבסיסי - איפה זה? אני לא משווה, יש אוכלוסיות פה שמקבלות כבוד. כבוד זה דגלים בכבישים. כבוד זה, אומרים תודה רבה לצה"ל. כבוד בעיניי זה לא מענקים וזה לא שני לילות בבית מלון. זה דגלים בכבישים, זה מצעד של צה"ל, שאחים שלנו גיבורים. אנחנו צריכים להיות גאים בגיבורים שלנו. לא להתבייש שאנחנו חזקים. לא להתבייש שאנחנו מובילים את כל המזרח התיכון. אנחנו הכי חזקים, וזה מה שהערכים היהודים. לא לאבד את זה. היא כל כך חשובה שאנחנו נהיה גאים בחזקים שלנו, בגיבורים. אנחנו נספר סיפוריהם, פרצוף שלהם שיהיה בכבישים. לא צריך הפגנות, זה צריך להגיע מכם. וזה כבוד בסיסי. עוד פעם, לא מנסה להשוות, אבל יש חודש שלם בתוך המדינה הזה שנותן כבוד לאוכלוסייה של – LG GET- - - - הם מקבלים כבוד. מה הם עושים בשביל הביטחון שלנו, מה הם עושים בשביל - אז עכשיו אני לא מוריד אותם. אני רק אומר, יש אנשים שנלחמים בשביל המדינה הזאת, יש אנשים שלא נלחמים בשביל המדינה. אם אנחנו לא מבינים שאנשים שנלחמים צריך לכבד אותם, אז אנשים יהיו שבורים וזה מוביל לצערי הרב ולכאב הגדול שלי להתאבדות. לאנשים שעוד פעם לא רוצים ללכת להילחם, נא להסתכל פנימה שנייה ולחשוב מי אנחנו בתור עם ישראל, מי אנחנו בתור ישראלים, ואיפה אנחנו יכולים לתת את הכבוד בלי רק המילים. הבאתי לכם דוגמאות מאוד טובות. תתחילו להפיץ, אולי מצעד של הצבא, שיבוא עם טנקים, שיבוא עם המטוסים, שיבואו עם מסוקים, ששירו את זה. אני מקבל הרבה אהבה מהאוכלוסייה הישראלית, אבל לא רואה כלום מהממשלה. תודה רבה.